מונטיפיורי, משה,סֶר 1885-1784

נדבן יהודי אנגלי שעשה רבות למען יהודים בעולם ולמען היישוב היהודי בארץ־ישראל. שמר על אורח חיים דתי, עסק במסחר והיה סוכן המניות של מאיר רוטשילד. נשא את יהודית ברנט, ומ־1824 פרש כמעט מכל עסקיו כדי להגן על זכויות היהודים בעולם: היה מעורב במאבק למען האמנסיפציה באנגליה, בפרשה של עלילת הדם של דמשק ב־1840 – שאותה הצליח להפריך – ובעלילות דם נוספות, וכן בהשגת כתב זכויות ליהודי האימפריה העות'מנית מידי השולטן. מאז כונה "השר משה". היה יועצה של המלכה ויקטוריה, וב־1846 הוענק לו תואר אצולה. הקים בית כנסת וישיבה באנגליה. ביקר בארץ־ישראל שבע פעמים מ־1827 ועד 1875, ובמימונו נערך מפקד מפורט של תושביה היהודים ב־1839. לירושלים סיפק מכבש דפוס וציוד למפעל אריגה, קיבל היתר לרכוש קרקעות ויזם הקמת בתי מחסה לעניים בירושלים – משכנות שאננים (1860), השכונה הראשונה מחוץ לחומות – והקים טחנת רוח כדי להוזיל את מחיר הקמח לעניים. בספר שכתב ב־1875 חזה את הקמתה המחודשת של מדינה ליהודים. ב־1855 קנה פרדס ליד יפו, מונטיפיורי, משה,סֶר בית הפגודה (רחוב מונטיפיורי 43) בית הפגודה הוקם בשנת 1925 בשכונת לב תל אביב א', שכללה את המשולש התחום בין הרחובות מזא"ה־אלנבי־ יהודה הלוי. הוא זכה לכינויו בשל צורת הגג, המעניק לבית חזות של פגודה יפנית, ועד היום יש לו מקום של כבוד בין בתי החלומות בתל אביב שנבנו כטירות מעולם האגדות. בעל הבית, מוריס דוד בלוך, היה אלמן אמיד שעלה מארצות־הברית בשנת 1920, השקיע בענף ההדרים, הקים את בנק אמריקה־פלשתינה, ותרם לגמילות חסדים ולבית הכנסת הגדול. הוא התגורר בקומה השנייה באגף הדרומי. ממרפסת חדר האוכל נהג לתלות שלושה דגלים לכבוד ארצות־הברית, בריטניה והציונות. בשנות ה־30 שכנה בקומה השלישית הקונסוליה הפולנית. הקונסול, דב האוזנר, התגורר באגף נפרד באותה קומה. תכנון הבית מיוחס לאדריכל אלכסנדר לוי מברלין, אך לדעת קרובי משפחה של בלוך היה אדריכל יפני־אמריקאי מעורב לפחות בתכנון החזית. בשנת 1935 הותקנה מעלית, הראשונה בבית מגורים בתל אביב, על ידי מהנדס חשמל צעיר בשם יהודה גיזונטהייט. הבית הפך ל"אטרקציה". פנחס בן שחר, אחד מבני המשפחה שהתגורר בילדותו בבית, מספר שכל ילדי הכיתה עמדו בתור כדי לזכות בנסיעה במעלית. מוריס דוד בלוך נפטר בשנת 1942 ונטמן בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. הבית נמכר ועבר גלגולים שונים. גרו בו רופאים, שקיבלו חולים במרפאות שפתחו בדירתם; בקומה הראשונה פעל בית כנסת בדירת משפחת מנדלבאום; ובגינה ניצב דוכן לממכר פרחים. בשנות ה־50 פעלו בבית עסקים שונים ובתי מלאכה, שתפסו את מקומן של דירות המגורים. בשנות ה־80 גרם מצבו הרעוע של הבית לנטישתו. בשנת 2000 החלו עבודות לשחזור הבית כבית מגורים לבעלים החדשים, רוברט וויל משבדיה. הבית שוחזר ללא תוספות בנייה. בשטח בית הכנסת, שהיה בקומה הראשונה, הותקנה הבריכה, סאונה וכל מה שנחוץ לבית קיץ בתל אביב. שבו הוקמה ב־1924 שכונת מונטיפיורי, על שמו, שכן את הקרקע רכשו יוזמיה מקרן מזכרת משה מונטיפיורי; השכונה הצטרפה לתל־אביב ב־1941 ובה שדרות על שם רעייתו יהודית. עץ מהפרדס הועבר לגן הבוטני באוניברסיטת תל־אביב. כן נקראים על שמו שכונות בירושלים – אהל משה (1875), מזכרת משה (1883), ימין משה (1891), זכרון משה (1906) וקרית משה (1923) - ומוסדות שונים בארץ.