הלל הזקן

מגדולי התנאים* (המאה ה־1 לפנה"ס והמאה ה־1 לספירה) נולד בבבל, נחשב נצר לדוד המלך, היה תלמידם של שמעיה* ואבטליון* ונשיא הסנהדרין בימי הורדוס. נודע במתינותו ובסבלנותו, כדי לקרב כל אדם ליהדות, טבע את המימרה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"; את המימרה "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד"; על גולגולת שצפה על פני המים אמר (בתרגום לעברית): "על שהטבעת – הטביעוך; וסוף מטביעיך – שיטביעום" (מסכת אבות, ב). כשהיה עליו לסכם את התורה על רגל אחת, קבע: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הויכוח בינו ובין בן זוגו שמאי, אב בית הדין, התגלגל אל תלמידיהם, בית הלל* ובית שמאי*, והוכרע לבסוף ברובו: "הלכה כבית הלל"; אבל כמה תקנות התקבלו עוד בימי חייו, ובהן הפּרְוֹזבְּוּל – מניעת השמיטה של חובות בשנת השמיטה כדי ש מַּלווים לא יקשו את לבם ויימנעו מלהלוות לנזקקים. הלל עומר – ראו ע' הלל