סנהדרין

המוסד השיפוטי היהודי שפעל בארץ–ישראל בימי בית שני ושלטון רומי ועד המאה ה–5 לספירה. פירוש המלה ביוונית הוא מועצת זקנים. אחרי חורבן הבית נדדה ליבנה*, משם לאושה*, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה*; ראשיה בשנים אלה היו מנהיגי הקהילה היהודית בארץ. בראש הסנהדרין עמד נשיא, ושני לו אב בית דין. בסנהדרין גדולה היו 71 חכמים; בסנהדרין קטנה - 23; היה מקובל לשמוע תחילה את דעתו של ה"קטן" (הצעיר, תלמידם של הגדולים) כדי שלא יושפע מרבותיו. עד לחורבן (70 לספירה) הכריעה הסנהדרין בשאלות הלכתיות ובנושאים ציבוריים, והיתה לה סמכות לדון בדיני נפשות, אבל השימוש שנעשה בסמכות זו - שפקעה בשנת 30 לספירה - היה נדיר; אמרו כי סנהדרין שגזרה מוות אפילו פעם ב–70 שנה היתה "רשעה". נשיא הסנהדרין ייצג את העם כלפי שלטון רומי. אחרי החורבן צומצמו סמכויות הסנהדרין לסמיכת חכמים, עיבור השנה, קנסות וממונות.