הכנסת הגדולה

מוסד בעל סמכות חקיקה שמהותו אינה ברורה, שפעל בממלכת יהודה בתחילת ימי בית שני. היו בה 120 זקנים; ייתכן שראשיתה בכינוס החכמים בידי עזרא ונחמיה בערך ב־444 לפנה"ס ופעולתה נמשכה עד המאה ה־3 לפנה"ס. נאמר כי הנביאים מסרו את התורה שבעל פה "לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: 'הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה'" (מסכת אבות, א) – לפי אחד הפירושים, "סייג לתורה" משמעו להבהיר בעל פה את מצוות התורה. שמעון הצדיק* היה מאחרוני החכמים במוסד זה; ממנו עברה התורה שבעל פה לאנטיגנוס איש סוכו, וממנו - לנשיאי הסנהדרין.